1999. חווה, בית השיטה; גיורא, ניו יורק.

השעה הייתה מוקדמת מאוד בבוקר אחד בשלהי יולי 1999 כשהטלפון צלצל, ולואיז אמרה, זה בטח בשבילך. המקומיים לא מצלצלים בשעה כזאת, זה חייב להיות מישהו מהארץ. ״תשמע, גיורא, המצב של אמא לא טוב. צריך לעשות החלטות על הטיפולים״, עמוס, כמו שהוא תמיד: ישיר, בוטה, בלי הקדמות מיותרות. ”אני לא יכול להחליט לבד. הגיע הזמן שתבואו לטפל בה קצת, אתה ואחיך", אמר. למה כבר ציפית? אשה קשישה, עוד מעט שמונים ושמונה. מצד שני, לא סתם אשה קשישה. אמא.

מן המרפסת הענקית שברחוב החמישים ושבעה במנהטן, נהר ההדסון מנצנץ בקצה הרחובות הישרים הנשפכים אליו. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו. ציון שלי זה בית השיטה, ובית השיטה זה אמא. יושב לי כאן, על סיר הבשר. כמה קל לשבת רחוק, לרדות דבש, להזיל דמעות תנין, ואולי גם לתת "donation" לישראל. כמה, סבלו עד שבראו עבורנו עולם חדש, כמה היו מוכנים להקריב כדי שבסוף תהיה לנו מדינה משלנו וצדק ושוויון, ואיך הגעתי למקום שהוא בדיוק הקוטב השני של כל מה שהם האמינו בו. הגולה הכי קפיטליסטית שיש.

שלושים וארבע שנים אחרי הפרידה שלנו בנמל חיפה. ״אני דואגת שלא נראה אותך יותר״, אמרה, מין אמירה סופית שכזו. פתאום, בבת אחת, שניהם נראו זקנים, עייפים, שחוחים. כשהגיעו הביתה, למשק, השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר והיא הלכה ישר למטבח. שומרי הלילה המופתעים שאלו מה היא עושה כאן בשעה כזו. ״הלב שלי בוכה", אמרה. הייתי אז בן עשרים ושש. בשבילי הפרידה הייתה כלום, רק שלב. כל עוד הם שם, כל עוד היא שם, יש לי חלק באדמה הזאת. אמא היא האדמה. האדמה היא אמא. אי אפשר להפריד בין השתיים. והנה, אני הולך לאבד את השורש, את החיבור שלי לאדמה.

״אני יכול להגיע תוך שלושה ימים״, אמרתי לעמוס, והוא השיב, ״חכה, קודם נדבר על הטיפולים. אחר כך נראה מתי חשוב שתהיה פה.״

״לקחו בדיקות דם, אבל הכול תקין", היא אמרה ממש לא מזמן, באחת משיחותינו השבועיות בטלפון.

״מתי זה היה?״

״לפני שבועיים, לכל היותר חודש.״

״למה בדיקות?״, שאלתי.

״מה אתה אומר?״ צעקה.

״למה בדיקות?״, חזרתי, הפעם בצעקה מלוא גרוני. בשנים האחרונות שמיעתה הלכה ונחלשה ולא עלה בידינו לשכנע אותה להיעזר במכשיר שמיעה. אחרי שהייתי אומר, ״שלום אמא, זה גיורא״, היא, מעבר לקן, צעקה, ״מי מדבר?״ואני צעקתי שוב, והיא צעקה שוב, ורק אחרי שלוש או ארבע פעמים, כשהיא אמרה, ״גיורא! הכי חמוד!" ואני יכולתי לשמוע את השמחה בקול שלה, רק אז ידעתי בוודאות שהיא מזהה אותי.

״מיחושים, קיבה, עייפות. אתה יודע, בעיות של זקנים”, ענתה הפעם.

״ בעיות של זקנים? אצלך? אצל חוה עם הרגליים החזקות והיפות, זו שכל המשק עמד בתור כדי לרקוד אתה עד אור הבוקר?״

רק אחרי ששמעתי אותה צוחקת, נרגעתי.

הקמילה שלה התרחשה באביב, כשהכול סביב פרח, כמו שהיא אהבה. היו כאבי בטן, ואי שקט, והיחלשות מנטלית. היא התחילה להסתובב במשק מבולבלת, אבל לא הסכימה לקבל עזרה. הדס דיברה על לבה שתבוא לאכול בחדר החולים. אחר כך התחילה להתלונן על פצעים בפה. זה היה בסוף מאי. במרפאת השיניים טופלה נגד פטרייה. אחרי ארבעה שבועות של סבל שלחו אותה לרופא לסת בינלאומי בפוריה. ״יש כאן משהו לא שפיר״, אמר, ושלח אותה לבדיקות נוספות בעפולה. באמצע יולי גילו את הגידול בלחי ובלסת. ״ אי אפשר לעשות ניתוח", אמרו הרופאים, ״בגילה היא עלולה למות על השולחן מהתקף לב, וגם אם עושים, זה ישנה לה את כל הפרצוף, יצטרכו אולי להוריד את הלסת.״ ואז עמוס צלצל אלי.

״אבל למה הוא עושה לי את זה״, הייתה אומרת לכל מי שמוכן לשמוע, בדרך שדברה, עם האצבעות המתחברות והידיים המונפות כלפי מעלה, ״אליו.״ אל בורא עולם. ״הוא רוצה לקחת אותי – שייקח! למה זה מגיע לי, כל הסבל הזה?״

על טיפול בעפולה לא הייתה מוכנה לשמוע. ״אתה רוצה שאני אלך לשם, אחרי שהם נתנו לאבא למות כמו כלב, בפרוזדור?” מעולם לא סלחה ״להם״ על מותו העלוב של אבא, חשוף לעין כול, תחת אורות הניאון הלבנים, בלא וילון, למצער, שיחצוץ בין נשימותיו האחרונות לבין ידיים עמוסות בחפיסות שוקולד ובשקיות ניילון גדושות בפירות ובבקבוקים דביקים ממיץ תפוזים, של זרים המבקרים את חוליהם. היא לא סלחה לעצמה.

בסוף אוגוסט לקח אותה עמוס לרמב״ם. ברמב״ם המליצו על הקרנות. ”תניחו לה”, חזרה הדס ואמרה לנו, ”למה להאריך את הסבל?״ בחודשים האחרונים הייתה הדס קרובה אליה יותר מכולנו. היא האחראית על ”בית הפז”,

בית הזקנים של המשק, וידיה הטובות מלטפות ורוחצות ומקנחות ומוחות דמעה ותומכות בהורים המפוארים – המיתיים, הקורסים עכשיו – של כולנו, בצעדיהם האחרונים עלי אדמות.

הדס ראתה את אמא מסתובבת במשק מבולבלת, חסרת שקט, מסרבת לקבל עזרה. היא הלכה לדבר על לבה ולא הניחה לה עד שהסכימה לבוא ולאכול בחדר החולים. לפחות זה. אחר כך הסכימה אמא לקבל עזרה במקלחת, ואחר כך גם בקניות ב״סופר״. נפילת הנפילים.

כמה שונה תמונת יומה החרוטה בזיכרוני:

1990, חווה – תמונת יומה

(כתבה: מיכל שלו)

החושך עוד רובץ על בתי הקיבוץ, ורק ממזרח, מעבר להרי גלעד, כבר מאפשר פס בהיר להבחין בקימורי הרים שהיו ד7 לפני רגע עטופים בצבע שחור, סמיך ומאיים. החברים עוד נמים את שנתם, ושומרי הלילה מפהקים אחרי לילה ארוך וחשוך, מכינים עצמם לשינה המתוקה. השבילים הרטובים מטל הבוקר והפנסים הקטנים לאורכם מכוסים שכבה דקיקה של קרום לילה ומפיצים אור חיוור. כל איוושה חרישית מפרה את השקט העוטף וקורעת אנשים משנתם. שקשוק מכונת החליבה, געיית הפרות, שער נפתח משמיע חריקה, קריאת זירוז מאי שם. במטבח נדלקים אורות. צינת הלילה פגה רק כשיתחממו הסירים ויודלקו המצליות.

בשעה זו חוה מגיפה את הדלת. מגפיים, סל לבן, מלבני ופשוט תפור משק סוכר, שמלת כותנה רפויה על גוף צנום, עטוף במעיל. היא צועדת, גווה כפוף משהו, במעלה חדר האוכל. הצעירים האלה, קשה להם לקום מוקדם בבוקר כדי להעמיד סיר, להכין קפה. הם חושבים שזה בא מהשמים. נכנסת להגיד בוקר טוב ללאה בחדר הקילופים, שם המים כבר זורמים, ותפוחי האדמה שלה, של חוה, עוברים ניקוי וחיתוך. מחליפות כמה מילים, ממהרות לעבודתן. דרך ארוכה עשו מהיום שעזבו את בתי הוריהן ופנו להקים יש מאין, חדורות אידיאלים ואמונה בדרך וברעיון. עכשיו היא גוררת את סיר הגזר, ובכוחות שאפילו היא, הג'דע (הם קראו לה ״ג’וחה”), שעבודה קשה עבורה היא אידיאל, לא מבינה מנין הם, מניפה את הסיר ושופכת לתוך סיר אחר כדי לבשל, שיהיה מוכן בזמן. גזר מבושל, חתוך לחתיכות קטנות, עבור הקטנים שמתחילים לאכול אוכל מוצק, וגם גזר שיעבור אחר כך ריסוק וערבול (בתוספת סוכר, שיהיה טעים, וקורנפלור, שיהיה ממלא; שנים רבות אחרי, כל ילד זוכר את המתיקות ההיא).

היא עוברת בין הסירים, משגיחה על החלב שלא יגלוש, או על סיר המרק שכבר התחיל להדיף ניחוחות, מכניסה את כדורי הבשר לתנור, משם ייצאו צלויים ונימוחים בפה. בידיים זריזות מארגנת את המגשים לפעוטונים ולגנים, סרה לחדר האקונומיה לברר מהי התוספת המזומנת להיום, ואז סופרת בקפידה את הגבינה ואת החלבה ואת הפירות. מספר הילדים בכל בית חקוק במוחה. היא לא נותנת למטפלות לאלצה להוסיף מעבר למכסה המיועדת אך ורק לקטנים.

בינתיים היום כבר עולה, ומטפלות חרוצות מתייצבות מול פתח חדר העבודה, מפטירות ״בוקר טוב״, נוטלות ביד אחת את מגש העץ המרובע עם העגבניות והמלפפונים הספורים, עם הביצים והגבינה והתוספת לערב; ביד השנייה כד חלב; מפטפטות כמה מילים והולכות לדרכן. יש שמגיעה צעירה חדשה ומבט שואל בעיניה. חוה פונה אליה ברוך בלתי צפוי, מסבירה מה נדרש.

בינתיים נמלא המטבח המולה וצעקות. כשעובדות המטבח מתיישבות לקפה הבוקר הראשון, מצטרפות חוה ולאה ומשתלבות בשיח שליד השולחן. חוה מבקשת להתעדכן בחדשות, מרימה קולה בוויכוח ומזרזת את הבנות לפנות לעבודת יומן.

בשעת הצהריים היא כבר יותר נינוחה, מתבדחת עם אחד החברים העוברים, מספרת לו סיפור המעלה סומק בלחייו, מפטפטת בצרפתית עם מתנדב מופתע, מפזמת לעצמה שיר בספניולית ומחזירה את הסדר על כנו. הסירים רחוצים, הירקות למחר כבר מוכנים, הרצפה שטופה. היא מסירה את סינרה, זורקת אותו לסל הכביסה המלוכלכת ולוקחת מן הארון אחד ״למחר״. לאחר ארוחת הצהריים, עייפה, היא יורדת לדואר בציפייה למכתב מהילדים או לגלויה

געגועים עזים צובטים את לבה. היא מעלה חיוך על פניה, שלא יחשבו שקרה לה משהו, מספרת לאחד בדיחה ולשני מנפלאות נכדיה. בבית היא חולצת מגפיים, שוטפת מעליה עוד יום, כמו זה של האתמול, כמו זה של המחר.

העיקר שהיא בריאה וצלולה ותורמת, כמו שתמיד תרמה, אינה מתלוננת. רק מתגעגעת. מחייכת אל התמונות, מעיינת לרגע בעיתון ועיניה נעצמות למנוחה טובה.

…….

1999, חווה, בית השיטה, גיורא, ניו יורק-בית השיטה

עמוס לא רצה להחליט לבד. אני סירבתי לקבל את גזירת הגורל. ״החיים שלה״, אמרתי להדס, ״שווים שנילחם עליהם.״

זאת אומרת ש״החיים שלה״, זה מה שמונח עכשיו על כפות המאזניים: על האחת – אריכות ימיה העשירים ומלאי הסיפוק, המבקשים, ככל נראה, לבוא אל סופם בשלווה, ואילו על האחרת מונחת התקווה, שאולי בכל זאת המחלה הזאת היא רק רעה חולפת. הרי תמיד הייתה כל כך חזקה. שורש. אדמה.

בתל השומר המליץ גם ד״ר שקד על הקרנות. הוא האחיין שלה, היא לא תזוז בלעדיו. אחרי שאימו רבקה מתה עליו בתאונה המחרידה, אימצה אותו חוה, אל חיקה הרחב (״לא כמו דודה, כמו אמא״, אמרה). הוא זכר את חופשות הקיץ הירוקות שעשה אצלנו במשק, ורצה להיות בטוח שהיא זוכה לטיפול הטוב ביותר. ״אם הטיפול יצליח״, אמר, ״הוא יכול לא רק להאריך את חייה אלא גם להפחית את הכאבים.״

״את רוצה ללכת לטיפול?״ שאלה אותה הדס, והיא ענתה, ״אם זה מה שהילדים החליטו.״

אני חושב שהייתה לה איזו תקווה בלב. איזן אמונה. חוה פוטרמן אהבה את החיים. בינתיים ניקול שלי וירדנה של שאול נסעו לשהות עם סבתא. אחרי פחות משבועיים ניקול התקשרה. ״אתה חייב לבוא״, אמרה, ״זה כבר לא סבתא. אתה חייב לבוא.״

ב־29 באוגוסט, יומיים לפגי תחילת הטיפולים, נחתתי בארץ. ״גיורא, ילד יפה שלי!״ הנה, השמחה הנצחית – אבל יכולתי לראות שהשורש כבר ניתק מן האדמה, ורץ שריגים דקיקים עדיין נאחזים, אם מתוך הרגל, אם מתוך רצון אחרון.

״איפה חוה?״ שאלתי, והיא, כל כן קטנה בתוך החיבוק, כל כך שברירית, צחקה אלי, ״חוה הולכת. חוה כבר הולכת.״ תמיד התגאתה ביכולת הזו שלה ללכת, ברגליים החזקות שהתחשלו בסמטאות העיר העתיקה, בדרכים הארוכות שעשתה בילדותה מן הבית שבזכרון משה ועד לחנות השעונים של סבא, ומשם לשכונת הארמנים, וחוזר חלילה. בדרכים הארוכות שעשתה בבחרותה ממעיין חרוד לשאטה, בהליכה האין סופית בשבילי הקיבוץ, בת שישים, שבעים, שמונים, פוקחת עין ונועלת נעלה, יום חדש ממתין בפתח, זה היום שלה.

ביןם ראשון בבוקר נסענו לרמב״ם, לתחילת הטיפול. היא לא אהבה בתי חולים. ״מה לי ולהם?״ הייתה אומרת, ״אפילו לא נולדתי בבית חולים.״

זה נכון. כשחוה נולדה, ב־8 ביוני 1912 (כ״ג סיוון תרע״ב), בבית החולים וולך שבירושלים עדיין לא היה חדר לידה. ה״קושראן״, מיילדת שטיפלה בלידה, היא שהביאה את התינוקת לאוויר העולם בבית שבשכונת מזכרת משה. חוה פוטרמן, דור שישי למשפחת ריבלין בירושלים מצד אמה, נולדה לחיים קשים.

״את פוחדת?״ שאלתי אותה בדרך לרמב״ם, והיא אמרה, ״פוחדת? לא פחדתי מהטורקים,

לא פחדתי מהבריטים, לא פחדתי מהערבים, ממה יש לי לפחד?״ ואני ידעתי שהיא שוב הולכת לספר לי כיצד בהיותה בת חמש, לא פחדה ללכת ולהביא לחם מבית סבתה שבעיר העתיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close