חברות וחברים, ישבתי לכתוב משהו על תוצאות הבחירות, ואז, בדפדוף קליל במאמריי מצאתי את המאמר הזה, שפורסם בישראל היום עוד בחודש אפריל. לא מן הנמנע שמאמר זה, המביע תמיכה בגישתו של ליברמן, הביא להדחתי הזמנית-מתמשכת מטור הדעות. בכל מקרה, לא שיניתי מילה. הנתונים הפעם קצת שונים. מחנה "רק לא ביבי", בצירוף ליברמן שיושב על הגדר, גדול יותר משהיה במועד הבחירות הראשון, אך ראו נא, דבר לא השתנה. סתם התבזבזה לה כמעט שנה.

רצון העם – חיה ותן לחיות
מאת: סמדר בת אדם

כ 2.4 מיליון בוחרים (לרבות הקולות האבודים) מתוך 4.3 מיליון בחרו בימין. מחנה הימין אינו הומוגני, אך המכנה המשותף בתוכו רחב. ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל. גם החילוניים ביותר במחנה הימין מאמינים בזכות ובשייכות של עם ישראל על ארצו ההיסטורית. מנגד, בקרב 1.9 שבחרו בשמאל, המשותף מצטמצם ל"רק לא ביבי" אך המפריד – רב. "כחול לבן" שאינה אלא אוטובוס מאסף של דעות ועמדות, מיטיבה להמחיש את חוסר התאמתה ל"גוש השמאל. קשה מאוד למצוא חיבור בין העקרונות הלאומיים המנחים את הקצה הימני שלהם, כמו צבי האוזר, הנמנה עם מנסחי חוק הלאום, לבין העקרונות של מרץ, כמו "מדינת כל אזרחיה", כפי שמעיד מצע המפלגה. לאמיתו של דבר גם בין בוחרי מפלגת העבודה לא יימצא רוב מכריע לעמדה זו. ולכן, כשסתיו שפיר וחבריה מדברים על איחוד השמאל, הם פשוט מדמיינים.
הקמת "ממשלת אחדות", הנכונה למצבים מיוחדים כמו מלחמה או שלום, מתייתרת כאשר הכרעת העם ברורה ונשענת על המשכה של מדיניות קיימת. יחד עם זאת, מנהיג המבקש להיות ראש הממשלה של כולם, צריך להיות קשוב לקולות. לגשר על פערים הנובעים מעמדות ולחצים של הקצוות הפוליטיים. במובן הזה, התעקשותו של איווט ליברמן על העברת חוק הגיוס החדש ככתבו וכלשונו, משקפת רצון של רוב מוחלט בציבור, החל במפלגות המרכז שמאל וכלה בחלק גדול ממפלגות הימין, לרבות ש"ס, שמנהיגיה לא גילו התנגדות עקרונית לחוק, שאף עבר בקריאה ראשונה. מדובר בחוק מקל ונדיב, המבקש מחד לגייס בעיקר את מי שלא נהרגים באוהלה של תורה, ומאידך, להסיר את כתם העבריינות מעל השאר, ובכך לאפשר את השתלבותם בשוק העבודה באופן גלוי וממסה.
ההמלצה ליעד גיוס לצה"ל ולשירות לאומי עומד על כ – 3,996 חרדים בשנת 2018 (כשמספר מקבלי הפטור באותה שנה נע סביב 27,000) ולהעלות אותו ב-8% בכל שנה עד 2020. לאחר מכן ממליצה הוועדה להעלות את שיעור המתגייסים ב-6.5% בשנה עד ל-5,635 בשנת 2023. בשנים 2027-2024 ממליצה הוועדה להעלות את שיעור הגיוס ב-5% עד ל-6,844 חרדים בשנה. ביצוע החוק, לרבות החלת הסנקציות הכלכליות על ישיבות שלא תעמודנה ביעד הגיוס, אמור להיכנס בהדרגה ומתוך רגישות רבה לציבור הדתי.
זאת ועוד – בכובעו כצבא העם, לוקח על עצמו צה"ל את הכשרת המתגייסים לחיים האזרחיים, ומעניק להם השלמת השכלה במהלך השירות; תשלומי משפחה; מענק חודשי (542־962 שקל); מענקי מזון (150 שקל בחודש, לרכישת מוצרי מזון); מענק יחידתי מסוגים שונים; מענק אכ"א חריג לחייל שנקלע למצוקה (עד 10,000 שקל לשנת שירות); הלוואות; קופת ידידות; תווי קניה לשיקול המפקדים; מתן היתר עבודה מיוחד; חופשות מיוחדות; הטבות נוספות כמו הנחות בארנונה, שי לחג ועוד. בנוסף, ניתן סיוע לאחר השחרור בתחומי תעסוקה, דיור, ארנונה, בידור ומס הכנסה.
ממחקרים רבים מתברר כי מספרם של צעירים חרדים המבקשים להתגייס לצה"ל, להשתלב בחיים האזרחיים ולצאת ממעגל העוני שהוא מנת חלקם של רבים במגזר, נמצא בעליה, אך חלקם הגדול נמנע מ"לצאת מהארון" מחשש כי יבולע להם ולבני משפחותיהם.
נוכח זאת ראוי כי מפלגת השלטון, הליכוד, תאמץ את החוק אל חיקה ותמנע מלהציג את ההתעקשות על העברתו כגחמה של ליברמן. אדרבא, ליברמן לא דורש מהליכוד אלא את קיום עקרונותיו כפי שנוסחו על ידי ז'בוטינסקי ובאו לביטוי במשנתו של מנחם בגין. חוק הגיוס כמשל. לצדו, חובתה של הממשלה לצמצם את הגזירות שמשיתה העסקנות הדתית על הציבור החילוני הרחב, בין אם בנישואין, במתווה הכותל, באיסור על הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח ועוד. יחיה הציבור החרדי בדרכו והציבור החילוני בדרכו. תוצאות הבחירות משקפות את רצון הבוחר בנושא. בנפשנו הוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *