‏23 מרץ /2016 יום רביעי י"ג אדר ב תשע"ו

למה האנשים כאן מסביב כל כך מתוחים? אני שואלת את אדי, בעודנו יושבים באולם ההמתנה המרווח לניתוח, שבבית החולים חמישה כוכבים, והוא אמר, הולכים לחתוך אותם. זה טבעי שיחששו קצת. מוזר, אמרתי, ביחד עם הרמת גבות וגלגול העיניים מצד לצד. הוא אמר, הדבר היחיד המוזר בכל האולם הזה, זו את. וחיבק בשתי ידיו, וצחקנו. זה לא שלא שמעתי על ההוא שכרתו לו את הרגל הלא נכונה ועוד כהנה וכיוב', אבל היי, סטטיסטית, הסיכוי להיפגע בדרך לבית החולים מנהג שבדיוק היה דחוף לו לסמס משהו, גדול פי כמה מהסיכוי להיפגע מטעות של המנתח.

תוצאת תמונה עבור קריקטורה של ניתוח

בצעד קל אני חוצה את מפתן המבואה להיכל החלוקים הירוקים, משאירה מאחור את מי שצפויים לישון הלילה עם כל חלקי הגוף עמם התעוררו בבוקר, וחוברת למי שיקיצו הלומיי מורפיום ושכחה בתוך גוף החסר אי אילו תאים/גושים/ו/או איברים וכלל לא יזכרו את האזמל שחתך בבשר החי.

הנה שקית לבגדים שאת לובשת, הנה חלוק הניתוח (זה עם הפתח המביך מאחור) והאנפילאות, כן, גם את התחתונים. למה התחתונים? ככה. שישה אנשים שונים מבקשים לשמוע ממני את השם המלא, מספר ת.ז, בת כמה אני, והאם אני יודעת איזה שד הולך להיות מנותח. יש לי תחושה שזה מבחן שאסור להיכשל בו. העונש יכול להיות חמור: דחיית הנרקוטיקה…. (סתאאאאם). רק תחתמי כאן וכאן, לאשר הסרת הבלוטות במקרה שהזקיף שנוציא לבדיקה יהיה נגוע. מסיבה שאינה ברורה לי, לא הזקיף ולא הבלוטות הנגועות-או-לא, מצליחים לעורר אצלי איזו מחשבה נוגה, ולגבור על המטרה האחת שמבחינתי בגללה אני כאן: איפה המרדים כשצריך אותו? יאללה! תנו לישון בשקט!

ביד ימין קשה למצוא את הוריד, אני אומרת לאחות, והיא אומרת שאין ברירה, זו חייבת להיות היד הנגדית לניתוח. אוקיי. הם הולכים לחתוך את השד הנכון. היא מנסה שני מקומות עד שהיא מתבייתת על וריד באמצע האמה. מכאן יזרימו אלי את המנוחה הנכונה. עשר, תשע, שמונה, שבע, שש….. מת העולם. בינינו, מה זה ניתוח, אם לא תרגיל בהעלמת זמן. Now you see me now you don't.

אני מתעוררת אל תחושת וודאות שבכל זאת מישהו התבלבל והוציא לי את ה"שקדים", ששרדו את טרנד הניתוחים לילדים של שנות החמישים-שישים. (מילון מושגים: השקדים – שממוקמים בחלל הפה משני צדי הלוע, הם בלוטות לימפה, המהוות חלק ממערכת החיסון בגוף, שתפקידה לזהות זיהומים חיצוניים ולסייע לגוף במלחמתו נגדם. בשעת מחלה או זיהום הם מתנפחים באופן שעלול לגרום לחסימת דרכי האוויר ועוד מיניי צרות הקשורות באף-אוזן-גרון.)

הפרופ' מחייך ואדי מחייך והקול בחליפה הירוקה מאחורי אומר, היא בסדר, הנה היא מתעוררת. תסלחו לי. כרגע לא השד ולא גוש הטרור האלים שהוצא ממנו בשלמות, בראש מעייני. שמישהו יסביר למה הגרון כל כך כואב! אדי שואל, מה זה הדם הזה שיש לה מסביב לפה? מוזר, לא? האיש הירוק אומר, זה ממכשיר ההנשמה, תוך שהוא מלחלח את השפתיים שנבקעו. עוד מעט אקבל סטרפסילס. כן, פשוט סטרפסילס לגרון. אם לא היית מתמכרת להרדמה כמו איזו ג'אנקי בחצי שקל, היית שומעת שלצד הנוזל המעניק לך דרך הוריד את חווית העולם הבא, מערכת הנשמה שלימה (שמגיעה עד ללוע) שומרת שבכל זאת תחזרי משם מתישהו. הגרון הצורב אינו אלא רמז קטנטן לייסורי עולם החיים. שיהיה.

12 שעות אחרי, בשעה 6:30 בבוקר, הרופא כבר מגיש לי את מכתב השחרור. את יכולה כמובן להישאר וליהנות מהארוחות. מגיע לך. בכל זאת שילמת כאן על פנסיון מלא. הבנתי, אבל אני בכל זאת מעדיפה את המתכווננת המושקעת שלי ואת המרק גרונות הודו ושורשים שאדי ואני הספיקונו להכין מבעוד יום.

אוקיי. הגוש האלים, שקצת גדל בינתיים (מ 2.1 ל 2.8 ס"מ), נעקר במלואו, טרם שלח את גרורותיו  הנבזיות לבלוטות וקודם שהצליח להקים מאחזים בלתי חוקיים בעליל ברחבי הגוף האוטונומי שלי. אז למה לעזאזל אני צריכה את כל הכימותרפיה הזאת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *