לכבוד סמ"ר עמית בן יגאל

רוצה אותך חי – מכתב לבן, שכתבתי לבני, אז צנחן בארץ האינתיפדה, פורסם בעיתון "חדשות" בשנת 1993, אחרי ש"מעריב" בו כתבתי באותה עת, סירב לפרסם אותו. הסערה התקשורתית והציבורית שעורר, סביב השאלה האם לגיטימי לירות במיידי אבנים, לא שכך במשך חודשים ארוכים. 27 שנים חלפו. הבוקר, 12.5.20, נהרג סמ"ר עמית בן יגאל מלבנה שהושלכה על מנת להרוג ופגעה בראשו. מסתבר שלא למדנו שום דבר.
יהי זכרו ברוך.

שלום לך בן,
אתה נמצא בלב התופת שלנו, צנחן בארץ האינתיפאדה, ילד שלי. ואולי ממש עכשיו, ברגעים הללו, אתה מהלך בתוך הרחובות הצרים, ועיניך פקוחות, אני מקווה, ואוזניך קשובות, אני מקווה. ואני מקווה שראשך מורם מספיק כדי להבחין בעוד מועד ביד המונפת עליך כדי להרוג. ואל תהסס בן, אל תהסס. כשתראה יד מונפת, תירה.

אני באמת לא יודעת מהן ההוראות העדכניות לפתיחה באש, ואני שומעת שמשנים אותן עכשיו, ולמרות שלא חינכנו אותך בדיוק על מצוות התורה, אני, אמך, מבקשת שתציית למצווה הבסיסית: "הקם להרגך השכם להרגו". ההוראה הזו, בן, קודמת לכל הוראה צה"לית אחרת, לכל הוראה מצפונית אחרת.

אני שומעת על הפעולות שאתם נדרשים לעשות, המעצרים, המכות, החיטוט הגס בחדרי חדריהם, ואני מסתכלת עליך ולא מאמינה. ואני לא רוצה לחשוב עליך מכה מישהו חסר ישע, ואיך אני יכולה להגיד לך באותו זמן "השכם להרגו"?

קצב האירועים רצחני, והסערות הציבוריות אינן חדלות. האם הן מגיעות אליכם? עוד ילדה פלסטינית נהרגה. אזרחים נדקרים ברחובות הערים. חייל נחטף ונרצח. שני חיילים נהרגו בלבנון. שלושה אנשים נהרגו בתחנה המרכזית, איש השב"כ נרצח על ידי משתפי פעולה. אנשי רוח מסיתים את בני הנוער לשרת ב"שטחים ". ואבא אחד של מסתערב אומר ברדיו, אלוהים, איך אני יכול להסתכל על הילד שלי בעיניים? ואני חושבת עליך.

אני חוששת שכל המילים האלה, כל הדיונים המעונבים האלה בין עיתונאים צדקניים לפוליטיקאים עסקנים, עלולים לגרום לך להסס. ואל תיתן, בן, לכל מיני אנשים שלימדנו אותך לכבד את דעתם, אל תיתן למילותיהן הפוצעות להסס לך שנייה אחת גורלית מדי.

אתה הרי יודע, בני, מעולם לא לימדתי אותך שצריך להרוג. לא חשבתי שתצטרך. נכון, דאגנו לזכות לחיות בארץ הזאת, לדם שאינו פוסק. סבא היה במחתרת. אבא היה בחזית במלחמת יום הכיפורים הנוראה, במהלכה אתה נולדת. דיברנו על תקווה, על הצורך לחיות ביחד, על השאיפה לשלום, אנחנו נגד ויתורים, אבל אנחנו גם בעד, במקרים מסוימים, במקומות מסוימים, וזה אולי מבלבל. קשה להיות גם נחרץ וגם צודק וגם חד משמעי בארץ הזו. וגם אנחנו, כנראה, לא תמיד היינו נחרצים כל כך או צודקים כל כך. אבל תזכור בן שתמיד, תמיד, הייתה דעתנו נחרצת בקשר לאויב הקם להרגך. אהבת האדם באשר הוא – באה אחרי. וגם הסובלנות.

אביך ואני, אתה יודע,נעמוד לצידך גם אם חלילה תיאלץ להרוג, גם אם חלילה ייפגע מישהו – שעמד – ליד – מישהו, שידו הונפה עליך (אנא אלוהים, תחסוך מאיתנו את הצער הזה). וגם אם כל מיני אגודות "בצלם" יצליחו להוכיח באותות ובמופתים ש"אפשר היה למנוע" וש"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא" וכו. אתה, הילחם על חייך, בן, ואנחנו נילחם בעבור זכותך להילחם על חייך.

אנחנו הרי יודעים, בן, אבן נזרקת יכולה להרוג גם אם הזורק הוא נער צעיר. שלא לדבר על כמה אבנים. שלא לדבר על בקבוק תבערה. שלא לדבר על כדור רובה. זה לגיטימי לרצות במותו של מי שרוצה לרצות במותך. אולי זה לא יפה, אבל זה לגיטימי. אני רוצה אותך יפה נפש, אבל יותר מזה אני רוצה אותך חי.

אני מתפללת בשביל כולנו שלא תיאלץ להרוג, ילד שלי, ואני מתפללת בשבילך. אבל אני רוצה אותך שלם, לידי, לעוד הרבה שנים, ילד שלי.

אמא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *