בזמן שאילהאן עומאר וראשידה טלאיב, חברות הקונגרס האמריקני, השוו את ישראל לדרום אפריקה בימי האפרטהייד, חבריהן למפלגה הדמוקרטית (ולא רק) שתמכו בהן ללא סייג, שכחו לציין שבמקביל לעלבון הגדול הטמון באיסור כניסתן לארץ של תומכות ה BDS, פלשתינים מוסתים רצחו את דביר שורק, שהיה חמוש בספרו של דויד גרוסמן, ודרסו את האחים נחום (17) ונועם (19) נביס, שבתיקיהם אפשר היה למצוא דברי לבוש לחופשה המשפחתית בצפון. מעשי הרצח והטרור אינם תוצאה של "הכיבוש" ואינם סממנים של ייאוש. נהפוך הוא. מטרתם המוצהרת בגלוי בפי מנהיגיהם, להרוג ביהודים כדי לחסל את מדינת ישראל. 
את מסיבת העיתונאים הנרגשת שלה, קיימה ראשידה טלאיב – שסירבה לאישור הכניסה מטעמים הומניטריים, המגביל אותה מלעסוק בהסתה – דווקא ביום ב' י"ח באב, בו מלאו 90 למאורעות תרפ"ט.

"מאורעות תרפ"ט", שלא זוכים לייצוג ראוי בתקשורת, בתרבות ובאמנות הישראלית, אינם עוד דף בסיפור מערכת היחסים בין הפלשתינים לעם היהודי, אלא הם ה-דף ב-הא הידיעה, המשקף את ההתנגדות לריבונות היהודית. היסטוריונים של העת החדשה רואים בשלושת ימי המאורעות את קו ההתחלה הברור לסכסוך. כך או כך, בחברון הצליח הפוגרום לחסל את היישוב היהודי.

"אתם מוסלמים", קרא שיח טאליב (האם יש קשר לראשידה טלאיב?) לכנופיות הרוצחים, "שחטו את היהודים! שתו את דמם! היום יום האיסלאם, אללה הוא אכבר! הרגו ביהודים! עלו אתי, הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות…" אנשי ההגנה, שהגיעו חמושים לחברון בערב הטבח ב-1929, התבקשו לעזוב. "כאן לא יפגעו בנו", אמרו להם אנשי היישוב היהודי הישן. אחרי מאות שנים של חיים בשיתוף ובדו קיום הם סמכו על שכניהם הערבים.

באלבום "טבח חברון תרפ"ט", שליקט והביא לדפוס רחבעם זאבי, נפרסת מסכת טבח היהודים שם, לרבות הסברים נרחבים, דרך צילומים אותנטיים לצד צילומי עיתונות התקופה, תמונות החללים וקורות חייהם. עדויות: לאחר ששלום רייזמן שילם סכום גדול של כסף כדי לפדות את נפשו, נקרו את עיניו, שחטו אותו והשליכו את גופתו לרחוב. גם לחותנתו, ילידת חברון, לא הועילה ההיכרות האישית עם המרצחים. הרוקח במרפאת "בית הדסה" שהגיש משך 40 שנה עזרה רבה לחולים יהודים וערבים, בן ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, קצצו את אצבעותיו, 13 ערבים אנסו בתו והרגוה בעינויים נוראיים, אז נקרו את עיניו, דקרוהו בסכינים ובפגיונות עד שיצאה נשמתו. את ידי רעייתו קטעו והיא מתה בייסורים. בבית הכובסת נאבקה הבת הצעירה והגנה על עצמה כשניסו לאנוס אותה, על כן קצצו את ידיה ורצחו אותה באכזריות.

וכך תיאר מפקד משטרת חברון בעת הטבח, הבריטי ריימונד אוסוואלד קפראטה, את שראה כשנכנס לבית הדסה: "ערבי מניף חרב על תינוק, במטרה לערוף את ראשו. הוא כבר הכה אותו פעם אחת ועמד להכותו שוב…יריתי בו במפשעה. מאחוריו הייתה אישה יהודיה, מרוחה בדם, ואתה גבר, השוטר עיסא שריף מיפו, בבגדים אזרחיים. הוא עמד מעל האישה ובידו פגיון…"

האם נקיות ידי אומות העולם, האוסרות על ישראל את חברון לאחר שנכבשה תוך מעשי פשע נגד האנושות? האם עד כדי כך צרה ראייתם של חברי הקונגרס מן המפלגה הדמוקרטית, על נציגיה היהודים? שכחו את ההיסטוריה? אין הם רואים את הרצף הקושר את נרצחי חברון בתרפ"ט לנרצחי ונפגעי גוש עציון תשע"ט? האם חופש ההסתה של חברותיהם המגדירות עצמן אויבות מושבעות לישראל, גובר על זכותה של ישראל להגביל אותן? ועל מה דמעות התנין של הגברת טלאיב? על בני משפחתה החיים בעושר, בפאר וברווחה כפי שמעידות התמונות בעמודי הפייסבוק שלהם, לצד אלו מטיוליהם ברחבי הארץ ובחו"ל? או שמא על ה"משהו שמרגיע אותה ביחס לשואה" כפי שהתבטאה לא מכבר….?

אחינו הדמוקרטים, הטחו עיניכם מראות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close