1

אז זה הבחור. הוא בן 24. האישה לצידה התעורר באשמורת הבוקר, היא אותה הנערה הנאה אותה נשא לו לאשה לפני קצת פחות משלוש שנים. הוא מתבונן בחמוקיה, בשד המבצבץ מבעד לכתונת הקיצית. הוא אינו חושק בה. היום הוא יודיע לאביו שהגיע הקץ. בכוונתו להתגרש. זהו. הפרק הזה חייב להגיע היום לסיום.

למה? לא יודע. פשוט לא סובל אותה. לא. לא קרה שום דבר מיוחד. הייתי בן 21. היא הבחורה הראשונה שזיינתי. אימא לא תרצה לשמוע את המילה, זיינתיזיינתיזיינתי, יוצאת מהפה של הבן שלה, אבל היא תגיד, אני שמחה שהגעת למסקנה הזו בעצמך. אימא לא סבלה אותה מהרגע הראשון.

הוא מצחצח את שיניו בקפדנות. השעה מאוד מוקדמת. הוא יוצא לריצה מהירה עד שהאוויר מפוצץ את הריאות ועוד קצת. השמש מתחילה לעלות על מדינה שאינה יכולה להכיל את גאוות הניצחון המסחררת. מלחמת תחילת הקיץ, 1967. הוא התעקש להצטרף ללחימה חרף פציעת האימונים הקשה. לבסוף שובץ לפיקוד על יחידת מאסף של שלושה קומנדקרים רוכבים אחר אבק המנצחים.

הוא מסתבן בתנועות נמרצות. הוא מקציף את הגוף. הוא מקפיד על פי הטבעת. הוא מקפיד על האשכים. הוא מקשית את גופו אל קיר החרסינה הלבנה. התנועות אוטומטיות. נמרצות. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. הוא מרגיש תחילתה של זקפה. היד מיומנת. מהירה. האבר קשוי למחצה, או שמא רפוי למחצה? אשתו מקישה על הדלת.

"הקפה מוכן".

קססאוחתוק. להכין קפה אני יכול לבד. הוא נוטל את המכנסיים שהניח בלילה מקופלות על גב הכיסא, אמש סיים את עבודתו לפני הצפוי. סדר-דפוס בעיתון האדום. הוא לובש גופיה ומעליה חולצה שגיהץ אחרי חצות, עם הצווארון המעומלן, הנוקשה. היא, לבושה בחולצתה הלבנה הנרכסת בכפתורים עגולים מאחור, שיערה כבר אסוף לזנב סוס, ממהרת לנעול את הסנדלים.

"אתה מחכה לי?"

"אני לא יכול. חייב לרוץ לאוטובוס. נתראה בערב." ויצא.

האוטובוס ריק למחצה. הוא מתיישב ליד החלון. משב של מי קולון נוגע באפו. שמלה פרחונית מתרווחת במושב שלידו. הוא מרגיש את הבשר האביבי, הרך, דוחק את מכנסיו אל ירכו. הוא מסמיק עד שורשי שערותיו. סליחה, אני צריך לרדת כאן. הוא ממשיך את דרכו ברגל. ידית הילקוט החום אחוזה ביד בחוזקה. פרקי האצבעות מתוחים. אלמלא הקפיד לגזום את ציפורניו למשעי, היו אלה חורצות את כריות כף היד. הוא לא יכול לתת ל"התחלה" להסיח את דעתו. הוא חייב לסיים עם זה.

בכניסה לפקולטה להנדסת חשמל הוא מברך את המנקה ושואל לשלומה. הוא מציין לעצמו שהמבנה מאויש באורח דל ביותר. שנת הלימודים עדיין לא החלה. הוא חייב להיערך לעבודת הגמר. לבסוף בחר בניתוח מערכות לבקרת תנועה. "באבקעס מיט באלדערדאש",(שטויות), אבא אמר לו כשהביע את רצונו ללמוד פילוסופיה. בזבוז זמן. פילוסופיה אתה תלמד לבד. בכוחך. רק הנדסה. מהנדס זה אורח מחשבה. המנחה עדיין לא הגיע. הוא נערך לפגישה, מוציא את המחברת הגדולה, עם תכנית העבודה הערוכה בדפים הכתובים בצפיפות מקצה העמוד ועד קצהו, השורות המודגשות קופצות לעין. הערות השוליים כמעט נדחקות אל מעבר לדף.

לבית ההורים הוא הגיע בשעות אחר הצהריים. אבא כבר המתין לו במרפסת העגולה, עם הסיגריה הנצחית בקצה שפתיו. הכנתי תה. תביא קוביות סוכר וקצת לימון. החלטתי, הוא אמר בנחישות זהירה, אני הולך על ניתוח מערכות לבקרת תנועה. אבא אמר, "אז זה העניין? על זה רצית שנדבר ביחידות, שנינו, לבד, כשאימא לא בבית?"

"אני רוצה להתגרש."

"אק נישט קיין צ'ייניק אראיין." אבא אמר והדליק סיגריה חדשה. אל תקשקש בקומקום. הם שתקו כמה דקות.

"עשיתי טעות. אני לא אוהב אותה. אני פשוט לא אוהב אותה. אני רוצה לסיים ולהתחיל מהתחלה."

אבא התבונן בו במבט המוכר החודר עם הגבות המכווצות. "תחכה כאן", אמר, ויצא מהבית. מעניין אם הוא יעשה את הסיבוב הקטן או את הסיבוב הגדול. הוא התבונן בשעון. בעוד כשעה אימא תחזור מהביקור אצל אחותה. הוא רוצה להיות אחרי השיחה הזאת כשאימא תחזור.

זה היה הסיבוב הקטן. 15 דקות בדיוק. אבא שאל, אתה רוצה עוד תה? הוא ענה שלא. אבא הביא את ספל הזכוכית המהביל והניח אותו על השולחן. הוא התיישב.

"זה לא בא בחשבון", אבא אמר. "אצלנו לא מתגרשים."

הוא כחכח בגרונו. "אני לא אוכל לחיות אתה", אמר. חרה. למה הקול יצא כזה דק, לחוץ, חלשלוש?

"אתה תלמד", אבא אמר. "אתה איש של כבוד. לא איזה פושטק מהרחוב. אתה תלמד לקחת אחריות על ההחלטות שלך. עוד לא מכיר את יסודות ההנדסה? קודם לומדים את הנתונים. לפני שמקבלים החלטה. עושים הערכת מצב. מכינים את כל תרשימי הזרימה האפשריים. מהנדס לא יכול לטעות. הטעות שלו עלולה לעלות בחיי אדם. אחרי קבלת ההחלטה דואגים לביצוע. הביצוע חייב להיות מצוין. וכשהקונסטרוקציה בנויה, כבר אי אפשר ללכת אחורה. צריך לקחת אחריות על ההחלטה. תכנון מערכות אמרת? לך הביתה, ותתכנן את המערכת שלך ככה שהיא תצליח. שום סיום ושום התחלה. זו האישה שלך וזו המשפחה שלך. אתה גבר. אתה הבן שלי. אצלנו לא מתגרשים.

הוא נעמד. היה מעדיף להחזיר לאבא מבט בגובה העיניים, אבל הבדלי הגובה ציירו תמונה אחרת. כבר גבר. בעל בעמיו, אבל עדיין ולמצח יתבונן באביו מלמטה למעלה.

"אני מבין מה שאתה אומר." הוא לקח את התיק מן הכיסא הסמוך.

"אתה לא תחכה לאימא?"

"לא. אני הולך הביתה." הוא רצה להגיד משהו מתריס. מריר אולי. אני הולך לתכנן את המערכת שלי. אני הולך להיות גבר. לקחת אחריות. אבל הוא שתק.

"אתה לא אומר אף מילה לאשתך, שמעת אותי? אף מילה. לך הביתה כמו גבר. כמו מענטש."

בלילה הוא שכב עם אשתו בתנוחה המיסיונרית. "זה חייב להצליח", הוא מלמל בשקט, "זה חייב להצליח." והיא ענתה, "אולי באמת הפעם זה יצליח. אני בדיוק מבייצת."

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close