המבחן האמיתי של גנץ עוד לפניו

Photo by Markus Spiske on Unsplash
  1. האמת של גנץ: אני מאמינה לגנץ שחבר לממשלת נתניהו מתוך אמונה שלימה שזה הדבר הנכון לעשות עבור עם ישראל בתקופת משבר רפואי/כלכלי/חברתי/פוליטי. לרוע מזלו, לא היתה לגנץ מפלגה ללכת אתה לאחדות. הוא פירש נכון את הלוך הרוח הציבורי: בתקופת משבר תהומי, אג'נדת "רק לא ביבי" היא אג'נדה לעשירים. רוב הציבור רוצה ממשלה שתפתור לו את הבעיות, ואין לו בעיה עם ה"נאשם בעל 3 סעיפי אישום", שעל פי החוק עומדת לו זכות החפות. בעלי האג'נדה יצטרכו בשלב זה להסתפק בהבטחתו של נתניהו לעזוב את הבית ברחוב בלפור בעוד שנה וחצי. יחד עם זאת, כמי שרכש את אמונו של ציבור גדול, חייב גנץ להיאבק על העקרונות החשובים בגינם נבחר.
  2. ממשלת אחדות מהותית: ממשלת אחדות אין כאן. אחדות זה או שתי המפלגות הגדולות, ליכוד (ללא הבלוק/הגוש) יחד עם כחול לבן, או סוג של ממשלת חירום לתקופה מוגבלת, המשתפת, ולו לטיפול בקורונה, את כל סיעות הבית. ברגעים האלה ממש, בהם מתגבשים קווי היסוד, גנץ עדיין יכול לעמוד בהתחייבותו להקמת ממשלה ליברלית: הכנסת החרדים לשוק העבודה (באמצעות חוק הגיוס); תחבורה ציבורית-חברתית בשבת; החזרת הגיור לרבני הערים; נישואים אזרחיים; חלוקת התקציב מזה והנטל הכלכלי מזה בצורה הוגנת. אפשר להחליט שהטיפול בנושאים הללו יחל עם תום משבר הקורונה, אך כדי להרחיב את אמון הציבור, ולייצר אחדות מהותית, גם אם לא מפלגתית, חובה לעגן אותם כתנאי לחבירה לממשלה הזו.
  3. לא להגדלת מספר השרים: גנץ, הקשוב לרצונו של הציבור, חייב להיענות ל-לא המוחלט(!!) של הרוב, מימין ומשמאל, להגדלת מספר השרים בממשלה! אם בממשלה ה – 35, שהורתה במצב החירום, יכהנו 30 שרים ויותר, תהיה זו לא סתם יריקה אלא ממש "שפאייה" המוטחת בלי בושה בפרצוף של כל אחד מאתנו, הקורס תחת נטל המשבר העמוק במשק. בממשלת ישראל ה – 34, שהושבעה בשנת 2015, כיהנו בשיא גודלה 21 שרים! ביחד הם החזיקו 29 משרדים, חלקם אינם אלא משרדים ממוצאים שנוצרו כדי להשביע דרישות קואליציוניות מזה ולאפשר שמירה על שלום-בית בליכוד מזה. ממשלה גדולה זה האיש השמן על הגב של הרזה!
  4. איחוד/ביטול משרדי ממשלה מיותרים: המשרד המיותר לשיתוף פעולה אזורי, שנולד בממשלת קדימה כדי להעניק לשמעון פרס טייטל "מכובד", לא צריך להיות אלא אגף במשרד החוץ ולשם הוא צריך לחזור. מקומו הטבעי של "משרד התפוצות" הוא במשרד העליה והקליטה. משרד הסברה – אגף במשרד ראש הממשלה. משרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל – חלק ממשרד השיכון. משרד המודיעין – חזרה למשרד הביטחון. משרד לענייני ירושלים – מיותר לגמרי.  משרד המורשת – חלק ממשרד החינוך, אליו צריך להשיב גם את התרבות והספורט ובראשם רק אם מוכרחים – סגן שר. המשרד לשוויון חברתי – אגף או רשות במשרד הפנים. ומה זה בכלל "השר לנושאים אסטרטגיים"? – סתם צ'ופרים שרוב רובנו, הכורעים תחת הנטל הכלכלי, ממש לא מוכנים לממן!
  5. סירוב לחקיקת חוקים פרסונליים: הרשות השופטת שלנו זקוקה לתיקון יסודי, במסגרתו יוחזרו למקומם האיזונים והבלמים שנשחקו עד דק מאז כהונתו של נשיא בית המשפט אהרון ברק, ויושב הסדר לדמוקרטיה תקינה בה מתקיימת הפרדת רשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת – כהלכתה. התיקון הזה לא ייעשה באמצעות חוקים פרסונליים. אין מתקנים את הרע בגרוע. כל חוק פרסונלי, בין אם נגד נתניהו ו/או בעדו, שיחוקק בעת הזו, הוא ניצול פושע של מצב החירום, וראוי לנהל את הדיון עליו אך ורק בימים כתיקונם.
  6. המבחן האמיתי של גנץ עוד לפניו. עוד יש לו הזדמנות להוכיח ש"ישראל לפני הכל" זו דרך. זוהי גם ההזדמנות של נתניהו להוכיח שכשהזמין את גנץ לשלב ידיים, לא התכוון ל"הורדת ידיים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *