"פנקס הקטן"? – קטן עליו. אח שלי, שמוליק נגר

הנה הסצנה: גבר כבד בשר דוחף כיסא גלגלים עליו יושבת אישה. צריך להיזהר שלא תגלוש. שלא תישמט. איש דוחף כיסא גלגלים. מעיר לעיר, מכפר לכפר. שלוש, ארבע ואפילו חמש פעמים בשבוע. חיזיון נפרץ. בכול פעם לאולם אחר. להיכל תרבות אחר. לתאטרון אחר. לעיר אחרת. בכול אולם יש להם את המקום הקבוע שלהם. היא בכיסא הגלגלים, הוא בכיסא שלצידה. תמיד במעבר, באופן שיאפשר יציאה מהירה החוצה אם צריך. מעת לעת צריך. רבים מחובבי הפילהרמונית או הסימפונט רעננה או הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מכירים את התמונה הזאת. הוא דוחף את כיסא הגלגלים כבר קרוב ל – 18 שנים. ככה הוא מביא אותה אל החוויות מאז שלקתה בטרשת נפוצה. "פנקס הקטן" קטן עליו.

זהו סיפור אהבה הרואי, והסיפור הזה הוא של אח שלי. שמוליק נגר.

שמוליק התאהב ברינה ממבט ראשון. הוא היה זוטר בתעשייה האווירית, שהוטל עליו להדריך את החדשים, והיא נכנסה כמתלמדת. עד היום, 47 שנים אחרי, הוא יכול לספר לך בעיניים נוצצות על הרגע הזה שבו קופידון שלח את החץ ללבו. העלם המופנם והביישן והנבוך תמיד בסביבת החברות של שתי אחיותיו הצעירות ממנו, נשבה באהבה אין קץ, ללא גבול, בכול יום מחדש. "בטוב וברע, בבריאות ובחולי" הבטיח, ומקיים. כול יום, כול היום.

רינה גדלה בבית נוקשה. קפדני. פינות חדות שיכולות לפצוע. "אני לא נותן את האוטו שלי לאנשים זרים", אמר לה אביה בפעם הראשונה (והאחרונה) שבקשה, לאחר קבלת רישיון הנהיגה. חלל עצום למלא בחייה של אישה צעירה, שבבית הוריה היה אח שהיה הכול, והיא נדמתה לסרח עודף. יתומה עוד בחייהם, היא חצבה את דרכה. השקיעה בספורט, בלימודים, שמחת החיים הדווקאית מצאה את מקומה בחוג לריקודי עם. אם אין היא לה, מי לה? – עד היום בו דרכה רגלה על מפתן האולם ההוא בתעשייה האווירית.

בגיל 23 שמוליק ידע מהי משימת חייו. להעניק לרינה אושר.

כל המטרות האחרות התגמדו. פיתוח הגאונות במתמטיקה. הפיכת הזיכרון הפנומנלי שלו לכלי. שיוף המצוינות בשחמט. שימוש ביכולת הנדירה לשחק סימולטני עיוור, לא רק לעיניהם הנדהמות של חבריו לגדוד המילואים. כולו נתון בה ובאושרה.

יד ביד הם יצאו למסע המפרך של החיים. שלוש הבנות נולדו בקומה הרביעית של דירת השיכון הזעירה, מיד בכניסה לחולון. הבן כבר נולד לדירה קצת יותר מרווחת. קיימו את מאבק הפרנסה, היא מורה למתמטיקה ובהמשך יועצת מס, הוא נכנס בינתיים לעסק המשפחתי.

….

את נגריית "האחים נגר" הקימו בשנת 1932 סבא רבא יעקוב, וסבא שלמה והדוד מוישה. עשר שנים קודם הם עזבו את עסקי המסחר בסוסנוביץ שבפולין, לטובת הציונות. הקמת בית עברי בארץ המובטחת. הם צייתו ל"עברי דבר עברית", ושינו את השם טישלר ל-נגר. הם צייתו ל"עבודה עברית", זנחו את המסחר המוכר לטובת עבודת כפיים, והקימו נגרייה לנגרות בניין. נבנה ארצנו ארץ מולדת, כי לנו, לנו ארץ זו. לא היה להם מושג ירוק בנגרות. כשאבא נפתלי הצטרף, המצב לא נהיה יותר טוב. הוא היה רוויזיוניסט וחבר ב"אצ"ל". בשנות הארבעים והחמישים ואפילו הששים, חברות הבנייה היו צבועות באדום. אבא היה צבוע בכחול. כשהוא הגיע למשרדיהם עם הצעה לבצע את עבודות הנגרות, זרקו אותו מכול המדרגות. כחולים? – לא בבית ספרם.

שמוליק, קרני ואני גדלנו בבית עשיר בתרבות ואידיאולוגיה, ודל בחומר. אימא אישה חזקה, גידלה אותנו בנחישות ובזמר עברי. "תכול המטפחת קורטוב של נחת והתגשם החלום." אבל בלילה, למרות שכל השיחות העוסקות בכסף התנהלו ביידיש, "זול זע קינדער נישט פארשטיין" (כדי שהילדים לא יבינו), יכולנו לשמוע את המצוקה. היא כבר חייבת מאתיים לירות לפרוכטר מהמכולת. היא כבר לא יכולה להיכנס לשולם הקצב. ומה יהיה. אבל שמוליק למד לנגן בכינור, וקרני ואני למדנו לנגן בפסנתר. וקונצרטים לנוער, ולהורים, מנוי לפילהרמונית. בבית שלנו זה היה יותר חשוב מאוכל. ארון הספרים הענק שנמלא באמצעות חובות, הפך לוויכוח מר בין אבא ואימא, אבל אבא היה מכור. כל כתבי ז'בוטינסקי, וכל סדרה היסטורית-גיאוגרפית-תרבותית אודות ארץ ישראל, והאנציקלופדיה העברית, איך אפשר בלי? ובשבת בבוקר, בסלון סביב הפטיפון הישן, ואבא מניח בעדינות את המחט שבקצה הזרוע על החריץ הראשון בתקליטי שלושים ושלוש ושליש של אופרות, ומספר לנו את תמצית סיפוריהן. טוסקה. הספר מסיביליה. סילבה נסיכת הצ'ארדש.

רק בשלהי שנות הששים התרחשה פריצת דרך מסוימת. אבא יזם את "ארונומיט". ארונות מפורניר למטבח. היה לו מוניטין של סלב, וכל מי שהיה משהו או שהחשיב עצמו עמד בתור כדי לזכות בעבודה של "ארונומיט", לשעבר "האחים נגר".

זה היה מזל גדול, כיוון ששלושתנו נישאנו בתוך תשעה חודשים. שמוליק ורינה בנר ראשון של חנוכה, דצמבר 71, אדי ואני במאי 72, וקרני עם עמנואל – שלושה חודשים אחריי. בעוד חודש אורלי נולדה לשמוליק ורינה. היינו מאושרים, אבל המזל הזה דרך במקום. לדרוך במקום משמע ללכת אחורה. קצב הייצור לא הדביק את הצורך באספקה, ושום מחיר לא מימן את העבודה הפרטנית. כול מטבח למידותיו, כל לקוח לשיגעונותיו, ורובינשטיין, זקן הנגרים, עושה מלאכת אמנות מתוך נאמנות ליצירה. משך הזמן לא נחשב.

בשנות השבעים הנצה התחרות בשוק המטבחים. עבודת ה"הוט-קוטור" לא יכולה הייתה להתמודד עם עבודת הייצור הסטנדרטי, שסופקה במהירות ובאיכות לא רעה. כשאדי, ולימים שמוליק, נכנסו לעסק, העבודה הייתה רבה אבל מאזן הרווח – שלילי. לא היה די בשבע השנים הטובות כדי לכסות את חובות העבר, ובוודאי שלא כדי להניח גרוש לבן ליום שחור. העבודה הייתה סיזיפית והתמורה נמוכה וגם לא מי יודע מה בטוחה. להיות עצמאי קטן עד בינוני אף פעם לא היה כאן משהו. עובד שכיר שיש לו עבודה קבועה, הגנה הסתדרותית ותלוש בסוף החודש, עם דמי מחלה ודמי הבראה ודמי פיטורים ופנסיה לעת זקנה, לא מכיר את הדרך הזו, על אדמה שכל הזמן רועדת לך מתחת לרגליים.

…..

ואיך אתה מפצה את אהובתך על ילדותה העשוקה? ואיך אתה מעניק לה את השלווה והביטחון שמעולם לא היו מנת חלקה? לא שיער לעצמו שהגורל כבר טווה עבורו תכנית ארוכת טווח של נתינה ללא גבול, שייקח על עצמו להעניק לה. בעושר ובעוני. בבריאות ובחולי. הוא לא ידע ש"פנקס הקטן" יהפוך לו לשם נרדף.

את הבלדה הנוגעת ללב אודות אהבתו ההרואית של פנקס הקטן, נער מעלית סתמי, כחוש כמו כעך, ל"הוד מעלתה", הרקדנית היפה מאין כמותה, מחבר דן אלמגור, ללחן הלירי של מתי כספי. זה ה number המרכזי של הזמר ששי קשת, המככב בהצגה "עיר הגברים", (1970), על פי סיפוריו של הסופר והעיתונאי דיימון ראניון. ראניון, נודע בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים המתארים את ברודוויי התחתית בתקופת "היובש". (1920 – 1933, נאסר בכל רחבי ארצות הברית למכור, לייצר ו/או לייבא  משקאות חריפים.) בשפה בוטה, המערבת דיבור ניו יורקי מקומי בסלנג ציורי, לפיו שוטרים הם "כפתורים" ונשים הן "עגבניות", הוא מאיר את עולמם של המהמרים, הגנבים, השחקנים והגנגסטרים.

פנקס הקטן יכול להעביר חיים שלמים בחלומות על "הוד מעלתה". הוא שייך לשקופים. סביר שגם ראניון לא רואה אותו, אלמלא אותו ספסר הימורים, אחד, ג'ייק אבלס, מסרב לקבל את דחייתה של "הוד מעלתה" להזמנתו, חובט בה ישר ב"לקקן" (פה), ומעיף אותה מכול המדרגות. מיהו הראשון שנחלץ לעזרתה? – כמובן. פנקס הקטן. הרופא מביט בה וקובע, "זה אבוד. אין מה לעשות. כי עם חוט שדרה כזה היא לא יכולה לזוז, גם לא לעמוד." המחזרים הרבים של "מעלתה" נמוגים, פנקס הקטן אוסף אותה לחדרו הדל שברחוב ה 52 על השדרה העשירית, ומטפל בה במסירות אין קץ. שלא כמו רינה, שהיא צנועה ומסתפקת ושמחה בחלקה תמיד, "מעלתה" דרשנית ורגזנית. וככה, יום אחד היא נוזפת בפנקס. קר לה. היא רוצה לדרום החם. הדרך ארוכה, ואין כסף למסע? – "דחף אותי לשם." ופנקס הקטן הולך ודוחף את כיסא הגלגלים מהלך 1,300 מיילים. אפילו לא רוטן.

אחרי קרוב ל- 18 שנים, שמוליק כבר שבר את השיא של פנקס, ועוד ידו נטויה.

…..

ה"טרשת הנפוצה" תקפה את רינה בסמוך ליום הולדתה ה 39. אני לא רואה בעין אחת, היא אומרת לשמוליק בקיץ של 1989, בדיוק באמצע החופשה באילת. שטויות, זה בטח יעבור. מה כבר יכול להיות לא בסדר אצל הג'דאית הזאת? והרופאים בוולפסון אומרים, קצר במערכת ההולכה של המוח, שמוביל, בין השאר, לניוון שרירים. אבל יש מה לעשות. בתל השומר היא נכנסת לקבוצת מבחן של אחת ההמצאות הישראליות המצליחות בכול העולם ובכול הזמנים. הקופקסון של "טבע". יש תקווה. הקופקסון לא יודעת להרחיק את המחלה מהגוף, אבל היא יודעת לעכב אותה.

Multiple Sclerosis. "טרשת" (sclerosis) היא צלקת בתוך רקמה בריאה. "נפוצה", משום שהאזורים הטרשתיים, נפוצים בכל חלקיה של מערכת העצבים המרכזית. היא באה בהתקפים. בכול התקף את מאבדת משהו. אם יש לך מזל, כתום ההתקף המצב חוזר לקדמותו. אם אין לך מזל, את הולכת לישון עם יד שיכולה לעשות כל דבר, וקמה עם יד שלא מסוגלת להרים את כוס הקפה של הבוקר. האופק עכור. לא נראה טוב. צריך הרבה אופטימיות. אבל עם האופטימיות של רינה אי אפשר להתחרות. היא אישה בריאה ואל תבלבלו לה את הראש. סדר היום שלה עמוס. לעבוד ולשחק טניס ולרקוד בחוג לריקודי עם של הקאונטרי קלאב וכמובן לנהוג את עצמה. כמה חשוב לשמוליק שיהיה לה אוטו. פרטי. שלה.

החיים עם הקופקסון נמשכו פחות או יותר כסדרם. אולי ארבע או חמש שנים עד שזווית המדרון התחדדה. ומה ייקח ממנה ההתקף הבא? האם הרגליים תהיינה כמו רגליים או כמו חמאה שחשופה לשמש? והידיים? והראיה? והאברים הפנימיים? אבל אם את מצלצלת אליה, מה נשמע? היא אומרת בחיוך, את קמה על הרגליים אז הכול טוב.

שמוליק ידע שהזמן עובד לרעתו. כול כך הרבה רגעי שמחה לתת לה על פני שנים, אבל מי יודע כמה שנים יש? ומי יודע מה ומתי הקצר הארור הזה עוד ייקח ממנה? הם יוצאים לטייל בעולם. אירופה המערבית ואירופה המזרחית וארצות הברית וסין והודו ווייטנאם. כמה שהעסק מאפשר. וגם אם לא כל כך מאפשר. וגם אם לא כל כך נוח. הוא חייב למלא את כוס החוויות שלה.

בשנת 1992, כשאימא מתה מסרטן, אבא כבר היה שקוע בדמנציה. ו"האחים נגר" שהייתה ל"ארונומיט" כבר מזה זמן שינתה פניה והפכה ל"מוניטין 122". העסק עבר מהמטבח (ייצור ואחר כך שיווק), לחדר השינה. חנות רהיטים שהולכת ומתמקצעת בתחום מכירת המזרונים, בניהול משותף של שמוליק ואדי. עסק עם חטוטרת. חובות ההתנהלות הכושלת ב"ארונומיט" על גבם, ובמיוחד על גבו. אדי על הצד הטכני, הוא על הצד הפיננסי. הבנק. אימת העצמאים הקטנים. להם לא יעשו לעולם "תספורת". עכשיו יש לו שני מדרונות להתמודד אתם. ומה אפשר להספיק לפני שתבוא עוד התדרדרות? ומה עם "והיו לבשר אחד"?

בשנת 2,000, בטיול רווי התרבות, קונצרטים ובלט ותערוכות, ברוסיה, רינה כבר ישבה בכיסא הגלגלים ושמוליק התחיל לדחוף. הרגע ממנו חשש, נחת עליו כרעם ביום בהיר. ורינה? – היא ממשיכה לענות לכול הדורשות בשלומה, "קמים בבוקר אז הכול טוב." החיים זה מה שיש, ומה שהיא רואה זה את החצי המלא. הוא לא מוותר על הנסיעות. טיולים מאורגנים ברחבי העולם. בטיול כזה אתה פוגש את אלו שרואים באישה בכיסא הגלגלים הזדמנות מבורכת לתת כתף, ואת מי שמתלוננים על הנטל.

הוא מסרב להכניס הביתה עזרה. הוא יעזור לרינה ככול יכולתו, והיא כבר תסתדר. לבדה בבית. רינה חושבת כמוהו. מסרבת לראות עצמה נכה. כשהיא מגיעה לוועדות בביטוח לאומי, היא אומרת, הכול בסדר. אני מסתדרת. מרימה להם להנחתה. מוותרת על זכויות. ביטוח לאומי לא מחלק זכויות למי שלא נלחם בחירוף נפש. נכון, חוות הדעת של הרופאה מגדירה את עוצמת הקושי והסכנות הרובצות לפתחה, אבל אם הגברת בכיסא הגלגלים אומרת שהיא בסדר, מי הם שיתווכחו איתה?

סיזיפוס. שבע שנים הוא יחזיק בכוח בכיסא הגלגלים. לא מסוגל לראות את ההתדרדרות. כשהיה ברור שחו"ל נגמר, הוא מעלה את הווליום, הגבוה ממילא, של היציאות בשעות הערב. רינה מרותקת לבית, והוא חייב לתת לה משהו לחכות לו. "פנקס הקטן" אהב את הוד מעלתה, אהב אותה כל כך. רינה אף פעם לא היתה "הוד מעלתה". היא יודעת שהיא זכתה באהבה יקרת מציאות. במסירות שאין לה אח ורע. בטוב וברע. בבריאות ובחולי. באיזו קלות נאמרות המלים בטקס בו דבק איש באשתו והיו לבשר אחד.

….

את ג'וריס, קרן האור המתוקה והיעילה ושובת הלב, שהגיעה מהפיליפינים, הכרנו בדיוק לפני עשר שנים, ביום הולדתו הששים. זה היה אחרי שכלו כל הקצים. אבל אותו יום היה יום חג. זמן לא רב קודם שאלתי אותו, איך ירצה לציין מלאת לו ששים. והוא אמר, יש את החלום ויש את המציאות. לך על החלום, אמרתי. והוא אמר, הגבעטרון בצוותא. מנהל האולם לא האמין למראה עיניו. מלא עד אפס מקום. ושמוליק, כל הימים הוא דוחף את הכיסא ממקום למקום אליהם, ועכשיו הם כאן בשבילו. באו אליו. כולם. הגבעטרון. והחברים. והמשפחה. כולם. התרוממות נפש. חגיגה בלתי נשכחת. הוא, על הבמה, כל כך נרגש, היא, בשורה הראשונה, צופה בו ודומעת. החלומות, לפעמים אפשר להגשים אותם. וגם החגיגה (לפעמים) נגמרת. אדם חוזר וקציר יומו צנוע הוא ודל, ועל גבו צרות החול עומסות לו כמגדל. בונה אדם את בנייניו מהבל וקלפים, יום יום טורח ועמל, יום יום הם נטרפים. הללויה.

עשר שנים מאז.

"מוניטין 122" שורדת את עונות השפל והגאות. אלפי לקוחות מרוצים לא יכולים לטעות.

רינה, כדרכה בשלושים שנות מחלתה, מחייכת. מספרת על הקונצרט ששמעו אתמול בערב. על החוכמות של הנכדים. סבתא, למה תמיד את יושבת? סבתא, איך זה שאת אף פעם לא הולכת לשירותים? וצוחקת. המנוף מרים אותה מהמיטה לכיסא הגלגלים, ומכיסא הגלגלים לכורסא, וחוזר חלילה. אז מה?

ושמוליק? – בדיוק היום, 5 נובמבר 2017 (למניינם), בן שבעים לשיבה. הוא עדיין מספר בעיניים נוצצות על הבוקר ההוא שקופידון שלח את החץ ללבו. והוא עדיין דוחף את כיסא הגלגלים. "פנקס הקטן"? – קטן עליו.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?

 

 

11 thoughts on “בבריאות ובחולי – סיפור אהבה הרואי

  1. יו, באמצע יום יפה גרמת לי לבכות, סמדר. מה גם שפגשתי לא פעם ולא פעמיים הן את אחיך והן את גיסתך. שני גיבורים. מאחלת לשניהם עוד שנ ים ארוכות של אהבת אמת שכזו, מה גם שיש אחות/גיסה שיודעת להביט ולבטא בכזה רוך את הקשה מכל

  2. כל מילה בסלע! קראתי בהתרגשות את שכתבת. תמיד ידענו והכרנו את כושר כתיבתך, אין עליך! איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא ,איפה ישנם עוד נשים כמוך?
    לא מאמינים שכבר עברו 10 שנים מאז ישבנו בצותא והתמוגגנו.
    מסרי לשמוליק הרבה ברכות מאיתנו . ובאמת רק לטוב, לו-להם,לכם ,לנו ולכולם.

  3. תגובה ראשונה – מרגש
    תגובה שניה : באמת היכן יש עוד אנשים כאלו …
    תגובה שלישית (לא ממעיטה, נהפוך הוא) –
    כן יש אנשים כאלו …..

  4. תודה לך סמדר על סיפור מסכת החיים המיוחדת של מחותני.היו לי רסיסי מידע כעת התמונה שלמה ועם כל העצב הנסוך בה אין ספק שנימת האופטימיות מנצחת.
    מסירה את הכובע בהערצה לזוג המדהים הזה ום לך בהרבה הערכה על הנצחת הדברים.
    ג'רי

  5. תודה רבה על סיפור יפה כל כך מקסים ומרגש עד דמעות
    האחיין האוהב של של שמוליק (פנקס) ושל רינה

  6. היי סמדר
    ריגשת מאוד בסיפור החיים שלכם.
    נתת לאחיך את כל הכבוד שמגיע לו.
    איש יקר,אוהב ומסור.
    שיהייה לו הכח להמשיך בדרכו לאהוב ולתת.
    ולאשתו המשך אופטימיות ובריאות.

  7. זו אהבה ענקית
    נתינה יכולות שלא נגמרות
    טוב לדעת שיש עוד אנשים עם איכפתיות ענקית

    רק בריאות והרבה שנים ביחד
    או כייף. שיש אחות כמוך
    יישר כח ????

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close